אני הרי עושה את כל מה שצריך: ניזונה מג'ינג'ר, לימון ותה סיני, מדיטציות, הגנות אנרגטיות, 2 זוגות גרביים.
ואז הבנתי, תוך כדי התכרבלות בשמיכת הפוך עם הבעת מסכנות אינסופית - אני חייבת לישון!
חייבת לוותר על הצורך בשליטה, על הריצה האינסופית, לשחרר ולהתכנס בתוך עצמי.
הדובים יודעים לעשות זאת בלי שפעת.
הם פשוט מבינים שכדי לחדש את המערכות, כדי להוליד צאצאים ולהקדיש להם זמן ראשוני ראוי ואיכותי,
כדי להתחזק לקראת המשימות שיביא עימו האביב - הם צריכים להתכנס ולישון!
כנראה שגם אנחנו כאלה, אך אותנו לימדו שאסור להיות חולים.
הרי אנחנו חייבים להיות דרוכים ושורדים, להיות "תמיד נכון" כמו הצופים. אז זהו, שלא.
לכן באה לעזרתנו גברת שפעת או סתם וירוס חורפי חסר יחוס, שנותן לגיטימציה להפסיק הכל וללכת לישון.
"אם לא תנוחי כמו שצריך תגררי את המחלה איתך", אמרו לי וצדקו.
לי היה נדמה ש-3 ימי מחלה זו הקצבה מספקת – ושוב טעיתי, כנראה הגוף יודע מתי הוא זקוק למנוחה ומתי מספיק לו וצריך לדעת להקשיב לו.
הדוב, החיה החזקה, מלאת העצמה והחכמה הזו, יודעת כמה חשובה מנוחה לגוף ולנפש.
כמה חשובה ההתכנסות והחזרה למצב הראשוני, בו אנו מתמלאים בכוחות ובתובנות, כדי שבאביב נוכל לפרוץ לעולם במלוא הנוכחות שלנו.
הדוב יודע להקשיב לגוף שלו – כדאי שגם אנחנו נקשיב.
והנה עוד קצת על דובים...
{youtubejw width="325" height="220"}OwZH_aT0FGI{/youtubejw}
חורף נעים.
