עידן חדש של מודעות אקולוגית הגיע אלינו, אך עדיין ההתייחסות שלנו היא פרקטית בלבד, שקית רב פעמית במקום שקית ניילון, חולצות שהיו פעם בקבוקי קולה, מכונית היברידית – ככה נציל את עצמנו מחורבן.
אבל כדי לשנות את הגישה שלנו אל העולם הסובב אותנו דרושה הרבה יותר מפרקטיות, כדי לשנות את דרך חיינו דרושה זווית התבוננות אחרת, רחבה הרבה יותר, המתייחסת לכדור הארץ ולטבע הסובב אותנו מנקודת מבט עמוקה ואמיתית.
דרך התייחסות זו כבר קיימת בעולם והיא עתיקה מאוד, אולם היא נשכחה מלב כאשר דהרנו קדימה אל הקידמה.
התרבויות העתיקות שחיו בטבע ושיתפו פעולה איתו, הבינו שכדי לחיות בהרמוניה עם העולם הסובב אותנו צריך להתייחס אליו בכבוד.
תרבויות אלה העריכו את ההתבוננות בטבע כדרך ללמידה והתפתחות.
אם לומר את האמת אז גם אותם תרבויות לא הצליחו לקיים את כל מה שהם ידעו, כי הקידמה דחפה כל תרבות אל ניצול יתר של המשאבים הקיימים, אולם בצורת החשיבה ההיא הקידמה הייתה מרוסנת יותר ולא היוותה את מהות הכל.
היכולת לראות בטבע מהות העומדת בזכות עצמה ולא רק אוסף משאבים שצריך לנצל, מאפשרת לנו לעצור לרגע את המרוץ ולפגוש את ההווה.
הטבע קיים כי הוא קיים, ולא על מנת לספק את צרכינו. גם אנחנו יכולים לרגע אחד להיות קיימים בלי הדחף הבלתי נשלט לדהור קדימה.
חשוב להדגיש: אני לא אומרת שאנו צריכים להפסיק להתקדם, הדחיפה קדימה מבחינתנו היא הישרדותית וחזקה יותר מכל רעיון פילוסופי.
אבל האפשרות לעצור ולראות את הסובב אותנו יכול לתת איזון ומרחב פנימי.
התרבות האינדיאנית האמינה שהאדם הוא חלק מהטבע, חלק מהעולם הסובב אותו, חלק ככל החלקים ולא אדון או שליט.
כאשר אנחנו חלק ממשהו, אנחנו מתנהגים אחרת מאשר כאשר אנו חושבים שהכל שייך לנו.
כאשר לכל דבר יש משמעות – לנחל זורם, לציפור שעפה בשמיים, לקרקור הצפרדעים, אפשר ללמוד מכל אלה ואז הרגישות שלנו גדלה והיכולת שלנו ללמוד על עצמנו גדלה אף היא.
בעצם, כשאנו מתייחסים טוב יותר אל הסביבה - אנו לומדים להתייחס טוב יותר לעצמנו.
לפי האמונה האינדיאנית, הארה מגיעה אל האדם כאשר הוא בהרמוניה עם עצמו ועם סביבתו. שאיפה נעלה שהיא ללא ספק בלתי אפשרית ליישום מלא, אבל החתירה אליה היא דרך נפלאה לחזק ולהבריא את עצמנו ואת כדור הארץ כאחד.
